החלטה בתיק ת"א 1715-01-11

החלטה

לפניי בקשת המבקשת (הנתבעת) לחייב את המשיבה (התובעת) בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה, היה והתביעה כנגדה תדחה.

תמצית הרקע וטענות הצדדים:

1.         המבקשת, חברה בתחום ענף החקלאות, ניהלה עסקים עם המשיבה, חברה העוסקת בניכיון שקים, המרת כספים, מתן אשראי והלוואות חוץ, במסגרתם רכשה המבקשת דולרים באמצעות שקים לפירעון ולביטחון.

2.         ראשיתה של התביעה דנן, בהגשת שלושה שקים המשוכים על חשבון המבקשת, אשר סכומם הכולל סך 371,500 ש"ח, לפירעון בלשכת ההוצאה לפועל. המבקשת הגישה התנגדות לביצוע השיקים הנ"ל, ובהסכמת המשיבה התקבלה ההתנגדות והתיק הועבר לדיון בפסים רגילים.

3.         טענת ההגנה של המבקשת, הינה, בתמצית, כי היא לא חבה דבר למשיבה; השקים אשר הוגשו לפירעון היו שקים פתוחים והפרטים מולאו על ידי המשיבה; שניים מהשקים היו לביטחון;  השיק השלישי שולם על ידה במזומן בטרם הפירעון.

4.         לטענת המבקשת בבקשה, יש להורות על חיוב המשיבה בהפקדת ערובה כספית להבטחת הוצאותיה, שכן המדובר בחברה בעירבון מוגבל אשר רוב מניותיה מוחזקות על ידי מר שפיק נסיר, אשר סבל לאחרונה מבעיות רפואיות ואושפז לעיתים קרובות. כמו כן, מתדפיס רשם החברות עולה כי על המשיבה רובץ שעבוד שוטף לטובת בנק מרכנתיל דסקונט בע"מ.

5.         המשיבה טוענת, מנגד, כי בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן- התקנות), מוקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב באם לחייב את התובע בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע, כאשר בהתאם לפסיקה שדנה בתקנה האמורה, יש ליתן דגש בהקשר זה לזכות הגישה לערכאות שהינה זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה. במקרה דנן, טוענת המשיבה, המבקשת טענה טענותיה בעלמא מבלי שהביאה כל ראיה להוכחתן. יתרה מזו, עד היום המבקשת מסתייעת בשירותיה, אם כי, לא באופן ישיר, אלא באמצעות חלפן כספים אחר.

6.         עוד לטענת המשיבה, המדובר בעסק הפועל בתחום מעל ל- 30 שנה, בעל לקוחות רבים מכל קצות הארץ ובעל מסוגלות כלכלית. העובדה כי מנהל המשיבה עובר בדיקות רפואיות ונמצא תחת מעקב רפואי, אין בה כדי להוביל למסקנה לפיה יציבות המשיבה מוטל בספק. העסק מנוהל על ידי ביתו של מנהל המשיבה, הגב' הלא נסייר, שהינה אף מורשית חתימה, אשר צירפה תצהיר בתמיכה לתגובה.

דיון והכרעה:

7.                  לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, סבורני כי דין הבקשה להתקבל.

8.                  ראשית לכל, תקנה 519 לתקנות, עליה התבססה המשיבה בתגובתה, איננה הוראת הדין הרלוונטית לענייננו, נוכח העובדה שהמשיבה הינה חברה בע"מ, ולפיכך חלה במקרה דנן הוראת סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 (להלן: חוק החברות), הקובעת כדלקמן:

            "הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או  חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה כדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

9.         סעיף 353א לחוק החברות מהווה הסדר ספציפי (ומאוחר) להסדר הכללי הקבוע בתקנה 519 לתקנות, והוא אשר חולש על בקשת המבקשת בענייננו (על היחס בין תקנה 519 לתקנות לסעיף 353א לחוק החברות, ראו : רע"א 10376/07 ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ (2009) (לא פורסם).

10.             השיקולים שעל בית המשפט לשקול במסגרת הפעלת שיקול דעתו לפי סעיף 353א לחוק החברות, סוכמו בהחלטת כב' השופטת חיות ברע"א 857/11 מועצה אזורית באר טוביה נ' נוריס לפיתוח והובלתו בע"מ (2011) (לא פורסם), כדלקמן:

"...סוגיית חיובה של חברה-תובעת בהפקת ערובה נבחנת בשלושה רבדים;

ראשית, יש לבחון את מצבה הכלכלי של החברה.

שנית, יש לבחון אם נסיבות העניין מצדיקות את חיובה של החברה בהפקדת ערובה, וההנחה היא כי לגבי חברות החיוב בהפקת ערובה הוא הכלל והפטור הוא החריג;

לבסוף, יש לבחון את סיכויי התביעה ובעניין זה הנטל להוכיח שנסיבות העניין מצדיקות לפטור את החברה מהפקדת ערובה הוא נטל המונח על כתפי החברה - התובעת, ועל דרך הכלל אין מקום לבחינה מעמיקה של סיכויי ההליך ויש להיזקק לשיקול אחרון זה רק מקום שבו מדובר בסיכויים גבוהים ביותר או קלושים ביותר".